Menu
שמעתי את הרבנית מחפוד שתחיה, מספרת על "טיפ" לחינוך הילדים.. יודעים מה היא אמרה? צניעות וענווה. תמיד להגיד לילד "אז מה אם חבר שלך מרביץ? אז מה אם הוא רב עם אחרים.. אתה ילד צדיק, אתה מוותר.." אנחנו לא מתעקשים, אנחנו מוותרים, לא רבים, לא מרביצים.
הרבנית אמרה תמיד לזכור ולהגיד לילדים מי זה אבא שלנו, אברהם אבינו. הוא היה מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני, אפילו ההורים שלו היו מהעבר השני.. אז כך גם אנחנו נהיה, מהעבר של אברהם אבינו, כמוהו. כנגד כל העולם שאומר להתעקש, לריב ולדון לפי כל הדקדוקים שמגיע לי ולי ולי. בואו נהיה חכמים יותר.
אנחנו בנים של אברהם יצחק ויעקב, בנות של שרה רבקה רחל ולאה.. מה הם היו עושים? וודאי שמתנהגים בענווה ומידות טובות, בוויתור וסלחנות. לעודד את הילדים כל הזמן לכיוון הזה.
זוהי התורה קדושה, זו הדרך, בפשטות בלי פלפולים. מי שמכיר מעט את הרב מחפוד שיזכה לחיים טובים וארוכים ואת הרבנית יודעים שזה לא רק מהפה לחוץ, הדברים שהיא אמרה בפשטות, לא באיזה שיעור לרבים, אלא ככה על הדרך.. אלו הם באמת נר לרגליהם. הם באמת צנועים בצורה שלא תתואר. הרב מחפוד שליט"א כזה גדול וצדיק, ולא דורש שום כבוד, אפילו לא נותן שינשקו לו את היד. מתנהג כאחד האדם, בפשטות בלי שום גינוני כבוד. והנה, הרבנית אומרת בדיוק את אותו דבר, שעל כך צריך לשים דגש בחינוך הילדים. זה כל כך אמיתי אצלם. מדהים. הלוואי עלינו.
בימינו, זה קצת הרבה נשכח.. אנחנו שומעים כל הזמן אימהות שמחנכות הפוך. "אל תוותר, תעמוד על שלך, תהיה חזק ואל תוותר לאף אחד". שלא תהיה פראייר, של המורים, של החברה, ואפילו לאנשים בכביש.. ישנם הרבה אנשים בדור שלנו שנראה שהם תמיד בכוננות מריבה, אם זה על הכביש, או בתור לקופת חולים, בדואר העמוס.. בכל מקום אנשים רבים עוד לפני שהתעוררה סיבה ממשית לכך…
כועסים אחד על השני, למה הוא עצר בצד לרגע, ולמה ההיא מפילה משהו מהמדף.. למה הילדים שלה משתוללים בחנות, ובכלל למה להביא כל כך הרבה ילדים לסופר?! ועוד כל מיני סיבות גדולות וקטנות "להתפוצץ" מעצבים.
מה עם הפשטות של פעם? מה עם הדרך שאבותינו הנחילו לנו? לא זכור לי את סבתא שלי צועקת על אנשים ברחוב… אנחנו יודעים כולם שהמידות של אבותינו הקדושים היו הרבה מעבר לכך.. רק לוותר, לחייך ולשמוח שהאחר מצליח וטוב לו.
למה היום הפתיל כל כך קצר? ומנסים לשנות את כולם? למה כולם לחוצים וכועסים?
הכל ממהר, לחוץ, בהיכון.. לצאת למלחמה. למה אנחנו לא בעולם אופורי כזה שכולם אוהבים את כולם, כולם מכבדים את כולם.. לא חושבים רע על כל מי שטיפה עושה משהו שונה ממה שנראה לנו שצריך…
איפה נעלמו רגשות החמלה שלנו כלפי הזולת? ההבנה שאנחנו לא מבינים מה עובר על כל אחד.. אנחנו לא רוצים להיות במקום אף אחד. וכל אחד משתדל לעשות את המקסימום שלו.
בואו ננסה להרגיש, לנשום, לזכור שאלו אנשים כמונו… בואו נהיה קצת לבד עם עצמנו ועם בורא עולם. לא רק עסוקים במדיה, ברדיו, בשירים, חברות, עבודה.. אנחנו מוצאים את עצמנו ביומיום רק עסוקים ורצים, מדברים ושומעים.. אבל לפעמים חובה לעשות סטופ. לנשום.. לנוח מהמרוץ המעייף .. ופשוט לנשום עמוק.. לחשוב על עצמנו, לדבר עם בורא עולם.. לעשות חשבון נפש. להירגע.
את כל אחד זה תופס איפשהו, גם אם את לא כועסת על כל מה שזז בכביש, יכול להיות שעל הבן שלך בחדרי חדרים את מתפוצצת מכעס.. אנחנו בני אדם, לא מלאכים. הכעס והעצבים תופסים אותנו איפשהו, אז לא נדון אף אחד שאנחנו רואים אותו כועס, כי גם אלינו זה מגיע במקומות אחרים. כל אחד יסתכל על עצמו ועל דרגת ביטחונו ויעבוד על זה. נעבוד על האמונה, על הקבלה.. הרוגע והשלווה. קשה לחיות אחרת. זה ממש מעייף…
