עומס ריגשי

בס"ד

עומס ריגשי

מכירות את התחושה הזו שמשהו עומד להציף את הגרון ואת בולעת אותו חזק לתוך הבטן? דואגת רק שלא יצא על המישהו הלא נכון, או על המישהו הנכון אבל בצורה לא חכמה?

את מכירה את זה שבא לך לדבר את שעל ליבך ואת לא יודעת איך להסביר את זה? פשוט יודעת שאם תוציאי הכול כאן ועכשיו זה ישמע או יתקבל לא טוב, ועלול לגרום למריבות ואי הבנות. אז איך מסדרים את המחשבות? איך מורידים את מה שעל הלב לפה, בצורה שתישמע ותניב פירות ולא רק תוציא כעסים?

לפני כן, נבהיר – שלדבר אנחנו חייבות. אישה במיוחד חייבת לפרוק את שעל ליבה. אם לא, היא "תתפוצץ" ותכעס בלי קשר גם לאחר מכן או תתכנס בתוך עצמה וחבל. כשלא מדברים הרבה זמן על משהו שמפריע זה גורם למועקה ריגשית ולחוסר תפקוד. כעס או מרמור בלב לאורך זמן, מחליף את ישותו לעצבות, דיכאון, כאב בטן או גרון.. ועוד מעין אלו.

על כך שמעתי בשם הרבנית רות שמש שתחיה, שהקב"ה לא סתם ברא את העומס הריגשי הזה שאנחנו מרגישות מידי פעם. הרי הקב"ה בגדולתו יכל היה לעשות שלא יהיה לך עומסים אף פעם, הוא יכול לסדר שבשתי מילים שתגידי, בעלך יבין על מה מדובר, וישנה את התנהגותו, אבל הוא בחר לא לעשות זאת במקרים מסוימים.

אז למה השם ברא בכלל את העומס הריגשי הזה, שלא טוב תמיד ללכת ישר ולפרוק אותו על האיש המדובר?

דווקא כדי שתתפללי להשם. כדי שתפרקי את העומס הראשוני לבורא עולם ולא לבשר ודם, שאגב, הוא לא באמת יכול לעזור.

בכדי לדבר עם בורא עולם אנחנו לא צריכות לחשוב לפני כל מילה ולבדוק איך זה ישמע ואיך זה יראה.. הוא היחיד שמקבל הכול, גם בלי שתסתדרי את המילים יפה. הוא היחיד שיאהב אותך בכל מצב.. שלא יצעק עלייך ולא יברח. הוא היחיד שתמיד שם. תמיד פה. אבא אמיתי.

הוא גם לא שופט אותך ובטח שלא מבקר אותך. הוא יודע מאיפה הגעת וממה נוצרת, הוא יודע מה מפריע לך.. ומה כבד עלייך. גם אם בעיני כל העולם זה שטות..

ומה שתגידי לו, גם בלי לסדר משפטים ובלי לארגן מחשבות יתקבל בברכה, באהבה אפילו. בחיבוק שכמעט מורגש פיזית.

זה אמיתי, ככה זה. העומס הריגשי הזה נוצר עבור דבר אחד. שתפני לבורא עולם. שנפתח איתו את הקשר הזה. שנדבר איתו ישירות ולא נתבלבל.. אצלו נפרוק את כל הקושי שיושב על הלב, ומשם נתקדם לשאר. ולא רק בקשיים, אלא גם בהצלחות ושמחות כמובן.

אחרי הפעם הראשונה שאת מוציאה את שעל ליבך, הפעם השנייה כבר יותר קלה.. יותר זורמת, פחות דרמטית וכועסת. כי כבר אמרנו את זה בקול, ההצפה בגרון עברה. עכשיו נותר דיבור הרבה יותר שיכלי והגיוני, מאשר הפעם האמוציונלית הראשונה.

הרווח מזה הוא כפול ומכופל. את יכולה לדבר בלי סדר וארגון מיוחד, את גם יודעת שמי ששומע אותך באמת מבין אותך ולא שופט אותך.. הוא היחיד שמבין אותך באמת. והיחיד שיכול לעזור. וכמו שאמרנו, סף הלחץ והרגשות יורדים לאחר מכן ואפשר לחשוב בהיגיון.

והרווח הכי עצום כאן הוא – הקשר הישיר עם בורא עולם שנוצר כאן הוא מיוחד במינו.

כשקשה לך את פונה קודם אליו.. את מספרת קודם לו.. לאותו אחד שעשה את זה. לאותו אחד יחיד ומיוחד שיכול רק הוא לפתור את כל העניינים.. הוא הכתובת האמיתית. כל השאר בובות. שנזכה להרגיש את זה רגע רגע

שבת שלום!