Menu
עקבתא דמשיחא
שמעתי סיפור מאלף מרב חשוב, הוא סיפר על הרב וואזנר זצ"ל, שבאחת ההרצאות שלו הוא אמר שהוא יודע שבבני ברק התחילו להשתמש באינטרנט פרוץ, זה היה ממזמן, לא בשלב שלנו, שלכל ילד בן 7 יש את זה בגודל כף היד בכיס האחורי.
ושואלים איך הוא ידע, שבבני ברק התחילו להשתמש באינטרנט פרוץ… איך הוא ידע? יש לו רוח הקודש? אז הרב ענה לכולם וגילה איך הוא יודע – הוא אמר שבזמן האחרון, בלילות, שהוא רגיל ללמוד לעומק סוגיות עמוקות וחשובות, הוא מתקשה קצת בלימוד, פעם היה לו יותר קל, הדברים היו לו בהירים יותר, ולאחרונה הוא מרגיש משהו שונה באוויר, משהו שונה בלימוד שלו.. של גדול הדור, בחדרי חדרים.. עד כמה מבהילים הדברים!!
הרב וואזנר בכבודו ובעצמו הרגיש את הטומאה שנכנסה למחנה הקדוש בני ברק, לעיר התורה והמצוות. ומה אנחנו נדבר? איך מאז העולם הדרדר? כל מה שהיה אישי ופרטי בבתים, נהיה פרוץ ולמול כל העולם כולו.. איך כל דבר טוב ולא טוב שקורה לשכנים (ולכל העולם כולו) כבר הופך למנת חלקם של כל כך הרבה מהאוכלוסיה בזמן קפה הבוקר שלהם?
מה יהיה איתנו? לאן זה יתקדם? יותר נכון, לאן זה ידרדר?… ילדים נתקעים בעמודים מרוב שהם שקועים במסך, ובזמן הנערות, כבר אין להם שום סיבה לצאת מהחדר.. אפילו את האוכל מזמינים דרך המסך.. העולם כולו משחק בכף ידו. העולם הטוב.. המתקדם והחכם.. והעולם של הסיטרא אחרא.. של כל הזוהמות והטומאות שבעולם.
ומעבר לבחינה הדתית, ולדרדור שזה גורם לילד עם נשמה קדושה וטהורה, שרואה ולא שבע.. ורוצה עוד ועוד להגדיל את האקשן והריגושים עד שכבר אין אפשרות להגביל אותו יותר.
גם אם זה מתחיל בשליטה, ובידיעת ההורים – מהר מאוד, הורים מעידים, המפלצת גדלה וגדלה והשובע לא מגיע. אז מעבר לבחינה הדתית וההלכתית, ההתמכרות לכשעצמה גרועה לאין ערוך. זוהי התמכרות לכל דבר, כמו אלכוהול וסיגריות, זו התמכרות לדמיונות.
וברור שזו גם התמכרות של ההורים, כי כאשר מדביקים לילד מסך צבעוני מול עיניו, מקבלים שקט… ומתמכרים גם לשקט הזה, מה נעשה בלי זה? איך נשטוף את הבית? איך ננוח? איך נתפקד?
עיננו רואות בתורים בקופות החולים, מה רוב העולם עושה? אין להם שניה שקט עם עצמם.. אין להסתכל בעיניים של הילד (לא משנה בן כמה הוא) ולדבר איתו, ולדון איתו על הא ודא.. לשחק איתו 'איקס עיגול' על פתק ועט שמצאנו במקרה בתיק.. מה שנקרא "זמן איכות"… בעיניי ראיתי המון אנשים שממתינים בתור והילדים בכלל לא מיישרים מבט עם ההורה שבא ללוות אותם לרופא, כולם כולל כולם עסוקים ומביטים במסך.. גם אם הם כרגע לא רואים שם דברים אסורים (ברור לכולנו שזה יגיע במוקדם או מאוחר..), עדיין – לא חבל על התקשורת שנחסכת ממנו? לא חבל על הקשר שהוא יכול להרוויח עם ההורים שלו בזמן הזה? או בכל זמן? איך הילד היקר הזה ידע להתמודד בחיים? עם המורים? עם החברים? שלא נדבר על האישה בעתיד?
כמה סבלנות צריך.. כמה צריך להרגיל אותם לשיחות ודיבורים, בכדי שיסתדרו בקלות יותר בחיים.
ואם את עדיין שוקלת האם את או ילדייך מכורים, תשאלי את עצמך את השאלה – מה יקרה אם לא יהיה לך את זה? מה אז תרגישי או תעשי? וכנ"ל הילדים.
כולנו מרגישים באוויר שהמשיח חייב להגיע דחוף.. דתיים וחילונים כבר לא יכולים לשמוע את הדיבורים בחדשות (שאגב, הם גורם עיקרי לחרדות ודאגות מיותרים), הכול נהיה חמור יותר.
אך האם אנחנו יכולים לשנות את העולם? וודאי שלא. אנחנו יכולים וצריכים לשנות רק את עצמנו. כל אחד בביתו יבדוק עד כמה המכשירים האלו דחופים לצרכי עבודה או לצרכי בילוי ופנאי?.. ובמה הפנאי הזה נוגס?
והכי הכי טוב כמו בכל דבר, זה לעשות דעת תורה. מי שרב התיר לו מסיבות כאלו או אחרות הוא נקי כלפי השם.
נכון. זו עבודה קשה לוותר על משהו או להגביל אותו יותר.. וזו עבודה קשה לגדל ילדים שהם בכלל לא חשופים לטכנולוגיה בדור הזה, אבל זה כל כך משתלם, לא רק מצד גדולי הדור שאוסרים בכל מכל והם יודעים מה הם אומרים, אלא בפועל אי אפשר להתעלם מההשפעות השליליות שזה גורם לעולם. אם זה בחוסר תקשורת בריאה, אם זה במוטוריקה, אם זה בסבלנות של הילדים ובשיח על רגשות.. בכל דבר. העולם הוא לא מסך צבעוני, יש בו עליות ומורדות וצריך כלים בארגז הכלים בכדי לעלות ולטפס בהר עד שנשיג את קרבת האלוקים, ונדע להבדיל בין טוב לרע. זה לא יגיע מאליו.. ואף אחד לא יעשה את זה בשבילנו…
ונדע כי השמחה האמיתית לא טמונה שם, אלא רק בתוך הסיפוק מעבודה מאומצת בעולם הזה… בהצלחה!
לרכישת הספר "תוכו רצוף אהבה" מאת מחברת הטור: 0548491930
