אף פעם אל תשכחי

בס"ד

אף פעם אל תשכחי..

רק שתדעי, ואף פעם אל תשכחי, שיש מישהו גדול ונורא, מחליט ואיתן, בורא וממית, מחיה ומהווה.. שכל יום, כל היום מסתכל עלייך.. בעיניים רחמניות ואוהבות, דואגות וחמות.. הוא רואה כל צעד שאת פוסעת, הוא שם לב לכל התגברות פצפונת שאת מתאפקת.. הוא שם לב להשתדלות העצומה שלך כשאת מחייכת לבעלך כשלא בא לך… הוא סופר את כל הגרביונים שגרבת לבנות, והכיפות שקנית לבנים, השמלות שהלבשת, והצמות שקלעת..

הוא גם מקשיב באוזן קשובה לברכות השחר וקריאת שמע שעל המיטה שאת "חוטפת" בין לבין.. ואם זכית והתפללת תפילת שמונה עשרה – בכלל הוא עושה שמחה בשמיים..

סך כל תפוחי האדמה שקילפת בשבוע האחרון, המלפפונים שחתכת, הבננות שקילפת, השלוקים והארטיקים שחילקת (לא משנה שזה עזר לך ל-5 דקות של שקט..) מישהו מסתכל על כל זה, גם על הרגעים שהילדים עושים "קצת" בלגן ואת משתדלת לא 'לצאת מהכלים', הוא מבין לליבך כשאין לך סבלנות ואת אומרת שוב ושוב את אותו משפט.. רק בטון יותר גבוה.. ובסוף, לאחר מלחמת התשה דו צדדית, ה"לא!" הופך ל"נו טוב"…. ושוב, את מתייאשת מעצמך, ושוב, את מרגישה רע.. אבל הוא מסתכל מלמעלה, ומעריך אותך.. ומבין את הקושי, ומייקר כל התגברות וכל התמודדות.

הוא גם יודע שאת מתאמצת בכל כוחך לשמור על שעת בוקר רגועה, שעת השכבה נורמלית וכמובן משתדלת מאוד שהרגע שהם הולכים וחוזרים מהמסגרות החינוכיות יהיו לפחות בשפיות… ואם זכית – והגנבת חיוך וחיבוק לילדים, אין מאושר מבורא עולם שכך את שומרת על הפקדונות שנתן לך במתנה.

הרצון שלך להגיע לכל ילד ולתת לו את מלוא תשומת הלב, היכולת שלך לחלק את הקשב והריכוז לכל אחד שמתקשה לומר את המשפט עד הסוף.. וכמה סבלנות את צריכה… רק את יודעת.

השאלה שנשאלת יומיום "איך היה בבית הספר?" –  היא לא מובנת מאליה, הקב"ה רואה את הדרך, את הרצון שלך להיות שם עבור כל אחד.

השם יתברך, הוא אבא, הוא לא סופר כשלונות, הוא לא מחכה לנפילות שלך.. הוא לא מחכה שתצעקי ותכעסי וכביכול אומר "הנה, את באמת אמא גרועה".. הוא גם לא סופר את ההצלחות שלך.. הרגעים שהכול מושלם, וכולם בריאים ושקטים ונחמדים ומכבדים (שאין הרבה דקות כאלה) הם לא בידיים שלנו בכלל.. את זה כולן יודעות.  

הוא פשוט נוצר ואוצר ושומר כל רגע של השתדלות, כל שניה של רצון, כל מאמץ וקושי.. כל זיעה שנופלת ממצחך ודמעה שיורדת על לחייך. הוא זה שאיתך בכל רגע, הוא שם לב לכל, אנחנו לא תמיד מרגישות אותו.. אבל הוא פה. הוא קרוב כל כך והיחיד שיודע באמת מה עובר בליבנו, הוא היחיד שיודע מה את באמת רוצה ומה את באמת עושה.. וגם אם העשייה רחוקה מהרצון, תדעי, שהמאמץ לכיוון הרצון הוא ענק. הוא לא מובן מאליו.

אז כן, אסור להתלונן.. אנחנו שמחות בעמל המתלווה לבית יהודי, אנחנו שמחות (בלב) על העומס בכביסות, בכיורים, בגיהוצים וכו'.. אבל לומר לקב"ה איפה קשה לך, מותר.. לומר לקב"ה במילים שלך כמה את רוצה לשפר את הזוגיות שלך, כמה את צריכה להגיע לילד הספציפי הזה שצריך עכשיו עזרה חברתית ואת פשוט לא מצליחה להגיע אליו… לאבא אפשר להגיד הכול.. לא להתבייש.. גם אם בא לך להתלונן, עדיף שתתלונני אליו.. הוא מבין, הוא יודע, הוא שם כל הזמן ומרגיש אותך.. אין מישהו שיודע טוב יותר ממנו. ואין מישהו שיכול לעזור חוץ ממנו.

אבא, אנחנו אוהבות אותך.. תודה שאתה אבא שלנו. בלעדיך לא היה טעם לכלום.