"בייביסיטר.."

ישנו מושג חדש של בייביסיטר.
פעם השכנה הייתה שומרת על הילדים ל-2 דקות שאמא הייתה הולכת לשוק לקנות ירקות לשבת. היום, המצב 'קצת' השתנה,
ישנם 2 מצבים: מצב א': הבייביסיטר שמה את הילדים בגן, מחזירה אותם, מבשלת, מגישה, משחקת עם הילדים, ואם היא משוכללת אז היא גם מנקה אחריה. והאמא? גמורה מעייפות בדרך מהעבודה. מצב ב': בייביסיטר בצורת מסך. טלפון או מחשב זה כבר לא משנה, אבל כל זמן שהילד 'המום' מול המסך זהו בייביסיטר חדשני… האמא אמנם נמצאת, אך חופשיה לעשות כרצונה. מנקה, מבשלת, עושה כביסות, נחה וכו'.. כל זאת והילדים דבוקים למסך ללא הנדת עפעף.
וזה ממכר.
לא רק את הילד. גם את האמא. פתאום להיות אחר הצהריים שלם עם הילד זה נראה נצח, מרגיש כמו קושי אמיתי שלא מסתיים. ההרגל שיש עוד מישהו שלוקח את הילד לכמה שעות הוא אסון. הוא גורם גם לאמא להגדיל את שעות הצפייה כי יש לה עוד כמה סידורים והיא מעדיפה שקט.. וגם הילד הרבה פחות מתמודד עם המציאות. אז ישנם פסקי הלכה לא מובנים למוחנו הדל, אבל פסק הלכה שאסור להכניס לבית מכשירים כאלו זה הדבר הכי ברור ומובן כשמש בצהריים עד כמה הוא פוגע בנפשות המעורבות. ככל שהילד יושב זמן רב יותר מול המסך, התאים שלו במוח מתנוונים, הוא מפסיק לחשוב ורק מקבל מידע (במקרה הטוב מיותר, במקרה הרע מזיק) בלי לעשות איתו כלום. אחרי זה אל תצפו מהילד שיהיה לו כוח לעשות שיעורי בית או ללמוד למבחן, הרבה יותר קל להסתכל ולא לעשות כלום מאשר להתאמץ ולפתוח ספרים. מעבר לכך, ישנם סרטים שנכנסים לעולם הדמיון של הילד ועושים בו כאוות ליבם, הילד חושב שהסרט הוא מציאות שונה ומפחידה. כאשר הילד הזה יבוא להקים בית, או יותר קרוב, לשחק עם חברים בחצר בית הספר, לא יהיה לו פשוט. הוא יתקשה יותר בתקשורת בין אישית, בויתור אחד לשני, ביחסי גומלין וביטוי רגשות. ברגע שילד גדל נטול מסכים הוא לומד (בעל כרחו) לדבר, לבטא, לשחק, לוותר, ליצור (גם חברויות ומשחקים וגם יצירות כפשוטו). ולימים כשירצה להינשא – אם מה שהוא יודע זה רק לשבת ולזפזפ, איך ילמד להתנהג בסבלנות ובויתור, איפה יראה איך מכבדים את האחר, איך עוזרים בבית?
יש לנו אחריות בחינוך הילדים, גם אם אין לנו סבלנות פתאום להתמודד צריך מיד לחשוב על טובת הילד, על טובת העתיד וההווה שלו. התמונות שרצות כל הזמן בבית שניה לפני שהולכים לישון ושניה אחרי שקמים מהשינה בהחלט יכולים לגרום לקושי בריכוז ולרצון שדברים יזוזו וישתנו מהר. כמו בתמונות. רק שבמציאות זה טיפל'ה שונה. ימי החופש הינם הזדמנות פז עבורנו, גם להרגיל את עצמנו לסבלנות יתרה ולמציאת המקום הכיפי יחד עם הילדים, וגם להכין את הילדים לחיים האמיתיים. כי בזמן הלימודים בקושי יש פנאי ללמד או לחשוב על זה. עכשיו בחופש זהו הזמן שהילדים סופגים את הבית במלוא הדרו (לטוב ולמוטב), רואים את הדוגמא האישית, מרגישים את הסבלנות והחום של אמא. חשוב מכל, שאת בבית – תעזבי את הטלפון. גם אמהות צריכות גמילה, לא ייתכן שהילד יקבל כל הזמן "רגע, רגע" והטלפון יקבל עדיפות ראשונה. אם נחשוב על זה לשניה ברצינות נבין לבד. לא נצטרך שיגידו לנו, לבד נבין מה נכון לבית שלנו ומה מרים אותו ואת הדרים בו כמה צעדים קדימה.
בהצלחה רבה!