הגאווה מרחיקה. נקודה.

כל מה שאדם עושה, לעצמו עושה

מכירות את הנשים, שכשהן אומרות משהו כולם מקשיבים? ואף מקבלים מהן?
מכירות את אלו שיודעות לגשר על פערים בין אנשים, על בעיות תקשורת, ומראות לכל אחד מה הבעיה שלו אך באופן שמתקבל על ליבו ומקדם את היחסים? מכירות דו שיח מכיל ומבין שגם אם אומרים לצד השני ביקורת הוא מוכן לשמוע?
לעומת זאת, אתן בטח מכירות את השיחות שמהר מאוד עולות לטונים גבוהים יותר, וגם אם לא, זה נשמע תמיד בעקיצות או במסתוריות, שהצד השני מראש לא מקשיב.. אלא אולי רק שומע.
אף פעם לא יוצא מזה משהו שיקדם את הסיטואציה לטובה יותר.
מכירות את המצב שכל מה שנגיד רק יעצבן את הצד השומע, ומזמין לתקיפה או התגוננות מצידו?
מדובר על כל מיני מערכות יחסים. בין בעל ואישה, בין חברות לעבודה, בין בוסית לעובדת, בין מחנך בכיתה לאמא של אחד הילדים. מכירות את השיחות שיש לכן עם המורה, שלרגע היא מבינה ומקבלת הכול? ולרגע שני, פתאום מתרעמת, מתגוננת ולא מסכימה למילה?
מה ההבדל בין שתי הסיטואציות?
לעיתים מדובר ב-2 אנשים שונים שאחד סיגל לעצמו כושר אנושי לפתור בעיות, או בכלל יכולת הקשבה והכלה, ולעיתים מדובר אף באותו אדם. שלעיתים מתנהג כך ולעיתים לא יכול לשלוט בעצמו ומרגיש חייב רק להחזיר, או שסתם קם בבוקר בחוסר סבלנות.
אז מה ההבדל? ההבדל ה"קל" הינו: מהיכן הדברים נובעים. תשימי לב לפני כל שיח שאת מתחילה (ניתן בתחילה לבדוק זאת לפי התגובה של הצד השני, ולהבין בדיעבד מהיכן זה נבע אצלנו בלב ועל איזה כפתור של הצד השני לחצנו).
בליבנו פנימה, מהיכן הכול נובע? האם מתוך גאווה והתנשאות או מתוך ענווה והזדהות? האם שאני "מעירה", אני עושה זאת מתוך הרגשה שאני טובה יותר ומאשימה את הצד השני? או מתוך ענווה, שאם אני הייתי במקום השני בוודאי הייתי פועלת כך ואף גרוע "יותר, ולרגע אינני מאשימה או מבקרת, אלא כל הדו שיח כולל הביקורת הוא מתוך שיתוף פעולה הדדי, בבדיקה של הנושא ולא קביעה חד צדדית.
תנסו את זה, בעבודה – תבחנו את הדו שיח שלכם עם אנשים, זרים או לא, אם הם מיד מתגוננים או כועסים, או לחילופין- לא משתפים פעולה, צריך לבדוק – כשדיברתי, האם היה שם טון של התנשאות? של הרגשת עליונות? אפילו בלב. ברגע שמדברים מתוך הרגשה כזו, המסר לא מועבר בתדר הנכון. מיד צריך לכוון לתדר הנכון, לזכור שקודם כל יש את הקב"ה בתמונה, והוא זה שמכוון כל דבר וכל אדם למקומו בדיוק בזמן הנכון. דבר שני, לדמיין שאם היינו במקום של הצד השני יכול להיות שהיינו מתמודדות בדיוק אותו דבר או אף גרוע יותר, והטענות שלנו, גם אם הן מוצדקות, בכדי שיתקדם משהו צריך שיתקבלו על לב האחר, ובכדי שיתקבלו צריך לעבוד על המידות ולומר אותן בגובה העיניים.
לדוגמא ניקח את הרב הגאון יגאל כהן שליט"א, אחת הסיבות העיקריות שדבריו נכנסים לכל לב, לא משנה לאיזה סגנון של אנשים, היא בעיקר משום שהוא בעל מידת ענווה. הרב מדבר בגובה העיניים, גם אם על פניו 'העיניים' שלנו ברמה הרבה יותר נמוכה משלו, הוא אף פעם לא ייתן לאף אחד להרגיש זאת. והסוד הוא שהוא באמת לא חושב כך, אלא הפוך – הוא נותן הרגשה שיש בשני משהו טוב יותר ממנו.. וכך – עצם הרגשת הענווה בלב יוצרת טון נעים ומתקבל, גורמת ללבבות השומעים לרצות להתקרב, רוכשים אמון בצד השני וגם אם מגיעים לאמירת ביקורת קצת יותר נוקבת, הצד השני כבר יקבל, כי יש לו אמון שהכול מאהבה אמיתית ולא מהתנשאות.
גאווה מרחיקה. נקודה.

לרכישת הספר "תוכו רצוף אהבה" מאת מחברת הטור: 058-3266571