זה הזמן לעצור, להסתכל לתוכנו

נתבודד פנימה,
מכירות את זה שחברה שלך במשבר ואת כל כולך אוזן קשבת מנסה לעזור לה?
מכירה את זה שהבוסית שלך בעבודה מתלבטת לאן לצאת לטיול ואת ממש משקיעה ומחפשת לה מקום מתאים בסבלנות וברוגע?
מכירה את שיחות הנפש שאת מנהלת עם אדם בקושי ובצרה? ואפילו סתם שיחת שכנות יומיומיות? שאת מאוד חייכנית, סבלנית ומנומסת?
מדוע אנחנו מוצאות את עצמנו מבזבזות את מלוא האנרגיה והסבלנות באנשים אחרים?
מדוע הרבה יותר קשה לנו להיות סבלניות מחייכות ויצירתיות עם בני ביתנו?
הכי קשה זה לתת בבית, הכי קל זה לתת בחוץ.
שאת מדברת עם חברתך לעבודה, את לא תתפרצי פתאום ותכעסי עליה כשהיא אמרה לך משהו לא במקום – נכון? אז למה לבנות שלנו אנחנו עושות את זה?
כשהשכנה תבקש בפעם ה-21 היום כוס סוכר, את לא תגידי לה "כמה פעמים את מבקשת?!" אלא תתני שוב ושוב ואפילו תחייכי, ולמה לבן שלנו שמבקש רק 3 פעמים "אמא את יכולה לבוא רגע?" אנחנו מתפרצות מכעס?…
מה נעשה?
קודם כול, נהיה מודעות. המודעות היא חלק נכבד מהפתרון. שיודעים שזה קיים, שמזהים את ההתנהגות, מסתכלים טוב במראה ולאט לאט מורידים מסכים. מבינים איפה באמת כדאי להשקיע, הכי קל לנו להיות בחוץ סבלנים, שם אנחנו מקבלים טפיחה על השכם במעשים טובים, ובבית – פחות, אם בכלל.
בבית פנימה אנחנו מגלות דברים על עצמנו.. מוציאות את כל העצבים על בני הבית, מתעייפות מהר, מתבכיינות המון.. כי למי נבכה אם לא לקרובים שלנו? זה נכון, הכי נוח להיות 'את' עם המשפחה. אבל 'את' זה גם אותה אחת שעוזרת וסבלנית ומחייכת לשכנה, זה לא רק אחת שמתעצבנת וצועקת בזמן המקלחות וארוחות הערב. לא נשכח את אותה אחת שעזרה היום לחברה בעבודה, ואת אותה אישה חמודה וחייכנית לכל הסביבה.. ונכניס גם אותה לבית פנימה. נתבודד (כמו שמבקשים מרבים היום במשבר הקורונה) ונסתכל לתוכנו.. איפה אני משקיעה? איפה אני יותר נחמדה וחיננית? מתי את מחייכת? האם כשחברה נכנסת בדלת או שבעלך נכנס בדלת?
למי יש לנו יותר סבלנות? לילדים שלנו או לילדים של השכנה? התשובות יעידו בעצמן על הפתרון.. חובה עלינו לשים לב היכן אנחנו משקיעות את מירב כוחותינו, ולהפוך את היוצרות במידה הצורך. להשקיע יותר בבית פנימה ופחות בחוץ. ברגע שאדם משקיע את האנרגיה שלו בעבודה, עם חברים וכו'.. בבית אוטומטית יש לו פחות כוחות להשקיע, להיות יצירתי בפתרון הבעיות שנוצרות ביומיום. אבל זה הפך עבודת השם – ההפך ממה שהשם רוצה – כל הכוחות שלנו צריכים להיות קודם כל מנווטים לבית שלנו. את השאריות להשאיר לבחוץ, לא להפך..

לא לחינם היום כל כך הרבה יהודים מבודדים בביתם, ובכלל כל מדינת ישראל בלחץ וכולם פתאום מתכנסים בביתם, לא מטיילים ולא מבלים את זמנם בהבל וריק.. אלא כל אחד ומשפחתו מתכנסים בביתם ובמקרה הטוב – מתחילים לחשוב.. לעשות 'פאוז' בחיים, להבין שהקב"ה מנהל את העולם. ואם הוא מחליט – גם לזמר הכי מפורסם לא יהיה קהל בהופעה.. וגם למסעדות הכי מוצלחות, ברגע אחד לא יהיה לקוחות.
השם יתברך הוא כל יכול. הוא זה שמנהל את העולם, אין עוד מלבדו. לפעמים במרוצת היומיום אנחנו עלולים לשכוח זאת, למפורסמים ומצליחים יש ניסיון עוד יותר גדול.. וברגע אחד השם יתברך מראה לכולם מי אחראי פה על הכול.. אין "כוחי ועוצם ידי".. רק השם יתברך עשה עושה יעשה. והחשוב ביותר – שהוא אוהב אותנו, הוא דואג לנו ולא יעזוב אותנו לרגע. מי שדואג הקב"ה לא יכול לדאוג לו.. נשליך על השם והוא ידאג לכל מחסורנו.
שבת שלום ומבורך!