לקבל פרופורציות בחיים

בס"ד

 

מצאתי את עצמי. בוכה. פשוט בוכה. לילה ועוד יום. משהו מאוד פגע בי. נפגעתי ממשהו לא חד פעמי, ופשוט גדשה הסאה. קורה. לכל אישה שבדרך כלל היא גם רגישה.

השם יתברך זימן והייתי צריכה להיות בתל השומר, באחת ממרפאות הילדים ברוך השם. ושם, פגשתי את דני. ילד מקסים, חמוד, אני לא מכירה אותו, אבל התבוננתי בו, במשך 5-10 דקות שהוא ואמא ואבא שלו חיכו בתור לרופא. ילד חמוד, עם שפתיים עבות ושיער חלק. בן 6,7 בערך.. אולי יותר. לא כל כך מצליח לדבר. רק ההורים שלו מבינים אותו. הוא בכה, הוא יילל כמו תינוק, כי בדקו אותו ולא היה לו נעים. דני גם לא מצליח לשלוט תמיד על תנועות גופו. מידי פעם הוא "הרביץ" לאבא שלו, כדי לקרוא לו, ואמא שלו הייתה צריכה לתפוס אותו חזק כדי שלא יתפרץ על אחרים. היא תופסת אותו ומנשקת לו את הראש, מלטפת ותופסת חזק שלא ישתולל.

כשאחת האחיות התאמצה להבין אותו, הוא שיתף פעולה, הוא הצביע על מה שרצה, ונרגע קצת, כי הבינו אותו. ההורים נראים לא צעירים, עברו משהו או שניים בחייהם, והאמא לא מפסיקה לנשק ולחבק את דני שלה. הערצתי את ההתמודדות שלהם.

ויותר מכך – מאז שראיתי את דני, התעוררתי. פשוט כך. התעוררתי מהשינה שהייתי רדומה בתוכה.

זה היכה בי. ישר נכנס בי קול שאמר: "את בוכה?!, את בוכה?! לך קשה?! באמת?

קלטתי שבכיתי בכיית חינם. קיבלתי פרופורציות מחודשות לחיים, פרופורציות שהיו שם לפני, אבל קצת התכהו כשהגיע ניסיון מסוים. פתאום התחלתי לבכות לבורא עולם ממקום אחר, מתוך בקשת סליחה – סליחה שהתלוננתי, אבא, סליחה שחשבתי שקשה לי בכלל. לאמא של דני יותר קשה. וגם היא יכולה להסתכל על מקרים אחרים ולהגיד תודה על שלה. אבל מי אני בכלל? נכון.. כל אחת עם הקושי שלה, ואנחנו לא מזלזלים באף אחת וכל קושי הוא אינדיבידואלי. אבל יש הבדל בין לדעת שקשה לי, להודות להשם ולטפל בדברים שדורשים טיפול לבין ליפול למרה השחורה ולהתבונן ולהגדיל רק את הנקודה השחורה ולהיתקע בה ולבכות על "מר גורלי", כביכול. וזה מה שיצר הרע גרם לי לעשות. ואת חטאיי אני מזכירה היום בכדי שנלמד ונשתפר כולנו ביחד.  

זוהי כפיות טובה כלפי השם יתברך. להסתכל ולהגדיל רק את הנקודה השחורה שכרגע מפריעה ולצבוע את כל החיים בחוסר הזה – זו פשוט כפיות טובה. כך הרגשתי. פתאום התחרטתי כל כך על כל הרגעים בהם הייתי עצובה בגלל נקודה כל כך קטנה שהפריעה לי. מה עם כל נקודות האור הענקיות שהקב"ה השפיע, משפיע וישפיע עלינו כל רגע? מה איתן? איך ברגע שכחתי את הכול? זה טבע האדם, יצר הרע משתלט עלינו. הרבה יותר קל ליפול לדיכאון, הרבה יותר קל לבכות על מה שאין, מאשר לראות את מה שיש מתוך הקושי.

כי קושי ישנו, לכל אחד ואחת יש משהו שקשה לו והיה רוצה שיהיה קצת אחרת, אבל זה לא סותר את העובדה שחובה עלינו להתבונן בטוב ולא רק בקושי. החכמה שלנו כיהודים היא שגם כשנופלים יש לנו את התעוזה לקום, אנחנו לא מוותרים ליצר הרע. טעינו, והנה אנחנו עושים תשובה. מבינים את הטעות שהתמקדנו במה שנראה לנו פחות טוב, ומתקדמים הלאה, מהיום – מבטיחים להשתדל ולא לשכוח את הטוב. לראות ולדבר על מה שטוב ולשמוח בו. לא לקחת אותו כמובן מאליו לעולם. ולזכור שאין מושלם. יכול להיות שאנחנו מצפות לשלמות, ולכן מתעכבות על מה שעוד לא הושלם. אז נדע שאין שלמות בעולם, כל אחת יש לה את התיקון שלה בעולם, את מה שהיא צריכה לעבור ולהתמודד כדי להיות אדם טוב יותר עם מידות נעלות יותר.

אז תמיד תמיד נעריך את מה שיש. נודה על הטוב, נודה על הטוב ונודה על הטוב. לא נתרגל למה שיש לנו. ואחר כך נתפלל על הדרוש תיקון, אבל כבר מתוך אמונה, ביטחון ושמחה בהשם יתברך. זה עולם אחר, זו מציאות הרבה יותר טובה ורגועה.  

תודה רבה להשם יתברך ששתל שם את דני והוריו, כדי לגרום לי להתעורר. שיהיה לרפואתו ולהצלחת כל המשפחות שמתמודדות. שבת שלום.