לחקות או לחכות… כוחה של הסליחה!

"לחקות או לחכות"
ל"ג בעומר שלפני כמה שנים, במעלה הכביש, בואכה לציון הקדוש במירון.
הצפיפות רבה, אנשים רבים ממלאים ברבבותיהם כל פיסת שטח פנוי. הבלגן גדול! הללו עולים בהליכתם אל הצדיק, והללו יורדים בחזרתם ופניהם זורחות באור מיוחד, בסיפוק ושמחת העבודה שזכו לה בחצר הקודש.
בתוך כל הבלגן וההמולה, עומדים להם שני אנשים על אם הדרך ומשוחחים בבושה והססנות…
על מה שוחחו השניים כך, על מדרונות מירון הצפופות?
– בכדי להבין את תוכן שיחתם, עלינו לחזור עשרות שנים אחורנית… אל 'תלמוד תורה' חשוב אחד, שהחזיק מאות ילדים בין כתליו.
באחת הכיתות באותו חיידר, ישנו ילד אחד מחונן ביותר, בולט מכולם וחזק מכולם! במשך הזמן נהפך אוטומטית ל"מוכתר (מלך) הכיתה", שעל פיו נעשה כל דבר, כפי שמצוי בכיתות רבות, לצערנו הרב…
מאידך יש באותה כיתה ילד אחר, שנולד עם מום פצפון של חוסר שוויון קל בין שתי הרגליים. הליכתו היתה משונה מעט, בהיותו 'גורר' את רגלו, זה היה משהו קטן ושולי שאינו בולט כלל. חוץ מחסרון קטן זה, הוא היה ילד מוצלח מאוד בכל התחומים וממצוייני הכיתה, רק בהליכתו סחב רגל אחת ולרוץ גם לא היה יכול כפי הנראה…
כדרכם של ילדים שאינם מתחשבים, היו לועגים לפעמים לאותו ילד, פה ושם הוא קיבל כמה 'עקיצות'. – למשל, כשיצאה הכיתה פעם לטיול שדה, הנהיג הרבי מלכתחילה את הכיתה לאט יותר בגלל אותו ילד, וכשרצו הילדים למהר ולרוץ הוכרח הרבי להאט את הקצב… אחד הילדים התלוצץ אז על חשבונו, באומרו: "הגורר מאחורינו לא לרוץ!"…
הילד השני 'מוכתר הכיתה' שהיה ראש הדברנים בכל מקום, היה מרבה מכולם להתלוצץ מן הגורר, ומרגלו הנסחבת אחריו לכל מקום… ובהיותו בנוסף לכל מעלותיו גם 'חקיין' מעולה, הצליח לחקות בדיוק את צורת הליכתו…
פעם אחת כשיצאה כל הכיתה לנטילת ידיים בברזיה להפסקת האוכל, נעמדו הילדים כולם כדרכם בשורה בזה אחר זה ליטול את ידיהם ולחזור למקומם. התור הסתדר כך שהגורר עמד בדיוק לפני המוכתר. – כנראה שזה חרה לו קצת, ולא התאים לרום גאוותו להמתין בתור כשזה הגורר המסכן לפניו… הוא נעמד איפוא מאחוריו והחל לחקות את כל תנועותיו ופסיעותיו, כיצד ניגש הוא בפיק ברכיים אל הברז, וממנו אל המגבת התלויה לניגוב ידיו, וחיקה אחריו בדיוק את אותם תנועות העקומות… כשכל הילדים צוחקים ונהנים מההצגה היפה…
ברם, אף שחיקויים אלו נעשו בשקט מאחורי גבו של הגורר, הדי צחוקם של הילדים לא נסתרו מאוזנו… הוא הסתובב לפתע לאחוריו לבדוק למה זה צחקו הילדים? ואז תפס את המוכתר 'על חם' בתנועת החיקוי המדויקת שמחקה אותו ולועג לו…
הילד נעלב ונפגע עד עמקי נשמתו! הוא חשב לעצמו באותו רגע: הלוואי שהארץ תיפתח פה תחת רגליו וייקבר בו במקום! – הוא הסמיק והלבין חליפות וכל מעיו חמרמרו, זה פגע בו נואשות! וכי מה הוא אשם? הוא נולד כך! למה לא יכולים לקבל אותו כמו שהוא? למה יורדים לחייו? – לילות שלמים לאחר אותו מקרה התהפך על מיטתו, ולא הצליח לישון מרוב צער וכאב על מצבו האומלל, הוא בכה ובכה ובכה…
חלפו שנים, הגדיים נעשו תיישים, והאפרוחים כבר מזמן עזבו את הקן, כל ילדי הכיתה כולל הגורר כבר התחתנו וגידלו משפחות שלימות עם ילדים… כולם פרט לאחד! הלא הוא מיודענו ה'מוכתר'… אמנם הוא זכה למצוא שידוך הולם, התחתן והקים את ביתו, אבל ילדים אין…
הם סבלו צער רב שנים ארוכות, ניסו אצל רופאים ורפואות לרוב, לא חסכו בסגולות תפילות ובקשות עד לב השמים, אבל ילדים אין… – אחד מרבותיו עורר את ליבו לחוש שמא פגע במישהו, וצריך להסיר את קפידתו, כי קפידה של יהודי יכולה לסתום את צינורות השפע, שלא יוכל להוליד!
ישב האיש וחשב, מי יכול להיות שנפגע ממנו שצריך לבקש את מחילתו? ואז נזכר לפתע מאותו חבר ילדות שכינוהו 'הגורר'… "אוי ואבוי! איזה צער גדול גרמתי לו!". בבת אחת חזרו אליו כל אותם מקרים קשים! במבט לאחור הוא פשוט לא הצליח להבין איך היה מסוגל כך להתאכזר על ילד נכה מעט, מדוע לעג לו כל כך? ולמה עינה אותו? וכי מה הוא אשם. הרי הוא נולד כך!
תקופה ארוכה כשהוא דורש ומבקש אחר אותו אדם לפייסו, ולא מוצא אותו בשום אופן. – הוא הרבה להתפלל על כך, שיזכהו השי"ת למצוא את חבירו האובד.
והנה הגיע היום הגדול ל"ג בעומר, הילולא רבתי דרבי שמעון בר יוחאי זי"ע, המקובל מאד בישראל לפעול גדולות ונצורות בציון הקדוש. – בני הזוג דנן חשוכי הבנים, החליטו השנה להרעיש עולמות שם על ההר… שערי דמעה לא ננעלו! וכוחו של רשב"י ידוע ומפורסם בפרט בישועת הילדים! והחליטו לשפוך צקון לחשם ולזעוק מאוד אל המלך ב"ה, שכבר ירחם עליהם ויושיעם בפרי בטן.
הגיעו בני הזוג למירון, ירדו מן האוטובוס, ופילסו את דרכם אל הקודש, משהגיעו אל הדרך העולה מעלה, נתפצלו דרכיהם בדרך "מהדרין", זה פנה לימין בדרך הגברים וזו פונה לשמאל בדרך הנשים. והנה באמצע צעידתו במעלה השביל בין הים הגדול של האנשים המרובים, שפשף היטב את עיניו לבדוק אם אינו טועה, האדם שצעד לצידו הזכיר לו מאוד את האיש האבוד שמחפש אחריו זה עידן…
הוא בחנו שוב במבט נוסף, וראה שאינו טועה, הוא ממש מזכיר את אותו ילד! והסימן המובהק ביותר היתה רגלו הנגררת!… שסחבה בדיוק כמו בחיידר! אלא שעתה כבר כרכרו סביבו עוד כמה זאטוטים… ילדים טובים יפים ויקרים מכמה גילאים. – הוא כנראה התחתן והקים משפחה, הסיק לעצמו, ועכשיו בא עם משפחתו אל הציון הקדוש!
ליבו הלם בפראות, הנה דווקא עתה כשבאו למירון לבקש על ישועתם, כאן בהר ה' סידרה לו ההשגחה העליונה לפגוש את מבוקש נפשו!
הוא התקרב בהתרגשות אל אותו אדם, ניגש אליו בהיסוס ובביישנות ובירכו בשלום עליכם!
– 'עליכם השלום' ענה האיש.
'האם כבודו זוכר אותי'?
'לא בדיוק' ענה הנשאל. – זה היה ממש באמצע מעלה הרחוב כשהוא נסחב עם ילדיו בתוך כל הבלגן הגדול…
האיש הזכיר את שמו, ושהוא חבר נעוריו מילדותם, "אתה זוכר אותי מהחיידר? למדנו ביחד!" – לפתע החל החבר להחוויר ולהאדים חליפות, הוא נזכר פתאום עם מי הוא משוחח, הלא זהו אותו 'מוכתר הכיתה' שעשה אותו ללגע וקלס, ושלילות שלמים לא ישן בגללו…
'כן' ענה האיש בקרירות, אני נזכר משהו… אבל עתה עלי להתקדם עם הילדים, "זיי מצליח, און פועלט'ץ אלץ גוט!" (תצליח ותפעל עם תפילותיך בשמים הכל טוב).
אך החבר לא הרפה, "יש לי איזה עניין חשוב לשוחח איתך, אפשר רגע לבקש לסור הצידה"…
האיש לא חפץ כל כך לשוחח עם שונאו משכבר הימים… ובפנים זעופות בלית ברירה ניגש בפיק ברכיים אחר האיש אל הצד, כשהוא מבליט את חוסר רצונו בשיחה עימו, ושהוא ממהר…
החבר פתח את פיו, וכשדמעות רותחות זולגות מעיניו אמר: "דע לך חברי היקר, שאני מחפש אחריך תקופה ארוכה, ולא הצלחתי למצוא אותך! הנה נישאתי ככל שאר חברי הכיתה, אבל זה שנים רבות שאין לי ילדים, ואני מנסה הכל. הופך את העולם וישועה אין. התבוננתי בחיי העבר שלי, והגעתי למסקנא שפגעתי בך רבות בילדותנו, ואני רוצה ומבקש מאוד את מחילתך! אנא סלח ומחל על כל הצער שגרמתי לך אז בשעתו!".
השיחה הזו היתה קשה ביותר, האיש הרגיש שאינו מסוגל פתאום בתוך דקות אחדות, ובכמה מילים למחוק הרים והרי הרים של סבל וצער ועלבון שנצרבו בליבו שנים רבות…
בזכותו של רבי שמעון ולכבודו הנני מוחל לך במחילה גמורה! אין כאן לא כעס ולא קפידה, הכל שרוי לך מחול לך!" –
באותה שנה עצמה נולד להם בן, למזל טוב!