Menu
אז היא עברה בת מצווה, ומאז (אולי אפילו לפני?) עושה בעיות.. אוהו איזה בעיות… אין חלקה רגועה ממנה. בבית ספר מתחצפת למורות, בבית לא מקשיבה למה שמבקשים. כל מילה שאומרים, היא אומרת שתיים. הכי חשוב שהמילה האחרונה היא שלה.
וכן, יש לה ברוך השם עוד אחים.. אבל מי שיחת היום?! כבר יותר משנתיים, יום יום.. כן כן זו היא. הצדיקה והמתוקה. זו שעד לא מזמן הייתה ממש נסיכה קטנה… ואט אט הופכת לה לנערה.. ומעסיקה את ההורים ללא הרף.
מה עושים? הרבה הורים נמצאים בשלב הביניים, גיל הבגרות מתחיל, שלב החוצפה והזיהוי שהנער או הנערה מחפשים את ה"אני" שלהם, עכשיו הם רוצים לדבר, לא לשמוע. הם רוצים להגיד ולהשמיע ולהראות שהם מבינים ויודעים. ובעיקר שהם המחליטים.
הם לא ירדו מהדרך חלילה, הם פשוט בודקים גבול ועוד גבול.. לאט וביסודיות, מנגנים על עוד ועוד מיתר בלב של אמא.. בשלב הזה, אלו שהביאו את הנסיכים האלה לעולם, מאוד מודאגים, ומאוד אובדי עצות.. מה לעשות כדי לחבר? כדי לקשר? כדי לא לקרוע את החבל הדק לגמרי, ולאבד אותם לטובת הבחוץ?
ולא נחסיר כמובן את הצד הלימודי שבסיפור, מה יהא על ההערות והמענות שמקבלים מהמלמדים או המורות? לאיזה סמינר יקבלו אותה ככה?! ולאחר מכן, מה יהא על השידוכים, אם הרושם בישיבות לא היה משהו? בקיצור – הרבה דאגות, וילד אחד קטן…
הרב הגאון יגאל כהן שיזכה לחיים טובים וארוכים, מלמד אותנו בחינוך הילדים דבר אחד עיקרי – אהבה.
הרב בעצמו מעיד שהוא בכלל לא הגיע ומגיע עם בנותיו למצב של כעס ועונשים… אלא הכול מאהבה. הוא מדבר איתן המון, אבל רק מתוך אהבה. הרב אומר שהבנות יודעות במאת האחוזים שאבא שלהן אוהב אותן הכי בעולם, ובפועל כשהן צריכות משהו הן מיד רצות אליו, כי הן יודעות שהוא תמיד שם בשבילן. לשם אנחנו צריכים לשאוף. כי כשיש קשר כזה בין אבא לבת, הסיכויים שהיא תרעה בשדות זרים הוא כמעט אפסי. הסיכוי שהיא תקשיב לאבא שלה שאומר לה גבול כלשהו, הוא גבוה. היא יודעת שזה מגיע ממקום של אהבה.
האהבה דווקא מהאבא מאוד חשובה לבנות, והאהבה מהאמא לבנים.. כמובן שהצד השני גם כן חשוב מאוד, אך זו נקודה שצריך לדעת אותה.
נשאל את עצמנו, כל אחד כהורה, האם הילד או הילדה שלנו יודעים בוודאות שאנחנו אוהבים אותם? האם הילדה הזו, בגיל הכמעט נעורים – יודעת, בשפה שלה, באמת המידה שלה, לא איך שאנחנו תופסים את המציאות, אלא איך שהיא רואה אותה דרך העיניים שלה – היא יודעת / מרגישה / מאמינה באמת שהוריה אוהבים אותה? מאמינים בה ומעריכים אותה? באמת?
הנער הזה, היקר, שגדלו לו זיפים, יודע שההורים שלו אוהבים אותו יותר מכל דבר אחר, ומאמינים בהצלחתו?
שימו יד על הלב, ותבדקו את זה באמת.
בגלל כל מה שעוברים עם הילדים – ההורים מגיעים למצב אמיתי של כעס או עלבון. על המידות של הילד, החוצפה והשקרים, הזלזול – הרגשות השליליים כלפיו נהפכים לדיירי קבע בליבנו נגד הילד שלנו, בשר מבשרנו. זה כואב לרשום, אבל זה אמיתי.
אנחנו מתמלאים ברגשות שליליים כלפי ילד, שבכלל לא מתכוון לרע.. שכל כוונתו היא למשוך תשומת לב מההורים, שאגב, הוא ממש אוהב אותם ורוצה לרצות אותם בוודאות. אך כשהקשר בין הילד להורה נהפך לקשר של כעסים ומריבות, אכזבות ופגיעות, מתרגלים גם לזה. סוף כל סוף זה גם סוג של קשר.
אך זו החטאת המטרה. המטרה שלנו בתור הורים, זה להאמין בילדים שלנו. לראות בכל אחד ואחת את היהלום הייחודי שהקב"ה נפח בו. לא להתבלבל. אין ילד רע.
גם אם הוא עטה עליו הרבה מסכות לא חיוביות, זה רק מסכות, הילד הזה הוא זהב טהור.
ומי יראה את זה אם לא אבא ואמא שלו?
העבודה שלנו היא קודם כל – לראות בהם את הטוב. ממש להגדיל ולחשוב עליהם רק טוב, כך לאט לאט נדבר אליהם בצורה אחרת, נסתכל עליהם באור חיובי, מיד הם ירגישו את השינוי והקשר יבנה בצורה טובה יותר.
חייבים לעזוב את כל הסממנים החיצוניים של חוצפה והתנגדויות בצד – ולראות רק את הנשמה הטובה של הילד.
לאחר מכן, מומלץ בחום לפנות זמן ולהיות עם הנערים הרבה יותר, לטייל איתם, לצאת לגלידה, לטיול.. למה שהם אוהבים ולדבר איתם על נושא עניין שלהם.. לא שלנו. ורק לא הטפות מוסר. אפילו לא טיפת ביקורת. את זה הם כבר מכירים בעל פה.
שיהיה למתבגר כיף איתנו.. גם אם זה דורש מאיתנו "לצאת מהקופסא", זה שווה את זה.
אבל יש תנאי – כל זה יעבוד בע"ה ויתקבל על הילד, אך ורק כשזה מגיע ממקום נקי של אהבה ועין טובה. ממקום אמיתי טהור.
תזכרו שלילדים יש חיישנים מאוד מאוד רגישים והם קולטים אם אנחנו משחקים אותה, או אמיתיים.
ואיך נהיה אמיתיים אם זה באמת מפריע לנו?
את זה נלמד יחד בעזרת ה' בפעם הבאה.
לרכישת הספר "תוכו רצוף אהבה" מאת מחברת הטור: 0548491930
