מי סופר גולים

מי סופר גולים…

הרב הגאון יגאל כהן שליט"א מדבר רבות על מידת הענווה ולעומתה מידת הגאווה, כמה צריך להתרחק מגבהות הלב ובאמת להבין את מקומנו.

הרב מדמה זאת ומסביר שהכול מתחיל מתחרותיות שהתרגלנו בה. אנשים מתחרים אחד בשני ורוצים להראות שהם טובים יותר, בכל דבר. במעמד, במשחקים, בבגדים וכו'..

כששני אנשים עושים "הורדות ידיים" והאחד כל כך רוצה לנצח את השני, למה זה תורם? מה התועלת בכך? רק להראות שאני חזק יותר ממך, שמה? שהכוח שהקב"ה נתן לי במתנת חינם הוא זה שבגינו הצלחתי. זה מצחיק להתגאות במשהו שהוא ממש ממש לא שלנו, אנחנו מחליטים על הבריאות שלנו? על הכוחות? כולם יודעים שלא, יש כאלה שהתנסו ויש כאלה שרק שמעו סיפורים, אבל לכולם ברור שאנחנו לא אחראים על הבריאות והכוחות שלנו, והכל זה רק מתנת חינם. אז איך ניתן להתגאות על כך?

הרב שליט"א מספר בשיעורים שהוא משחק כדורגל בכדי לשמור על בריאות גופו, ומה הכללים כשהרב משחק? לא סופרים גולים. אין מנצחים, אין 'אני טוב יותר' 'ניצחתי אותך' וכו'… הוא אומר שאם מישהו רוצה לנצח אותו, הוא מיד נותן לו בלי להתחרות.. מה התחרות מועילה? למה צריך לספור גולים? כדי לדעת מי יותר טוב? שהרי הכול זה מתנת חינם, והכל זה סיעתא דשמיא, ומהי בעצם מטרת המשחק? האם לשמור על הגוף ולהנות או להראות לכולם שאני טוב יותר בכדורגל?

וזו בדיוק תרבות יוון, שאנחנו כל כך משתדלים להתרחק ולהימנע מלהיות קרובים אליה, החשיבה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – וזה כמובן הפך התורה הקדושה והמתוקה שלנו.. בתורה שלנו, מי סופר ניצחונות? מי סופר הצלחות? הרי הדרך והמאמץ הם הנחשבים. לא התוצאות – אלו הם רק ביד הבורא יתברך בלבד.

הרב מסביר כל כך בבהירות מה זו הגאווה ומהי הענווה שצריך להידבק בה, ועד כמה מוטלת עלינו החובה ללמוד על כך וללמד את הבאים אחרינו, המידות שלנו הן החשובות בעבודת השם, לא ייתכן אדם שעובד את השם והוא על הדרך גם גאוותן, אין כזה דבר, אדם שחושב שהוא עושה והוא מצליח והוא חזק ובריא ולא צריך עזרה, או יותר טוב מאחרים בתחום מסויים הוא מאוד רחוק מבורא עולם.

והקב"ה אומר דברים קשים מאוד על מי שתופס במידת הגאווה, שאינו יכול לדור במחיצתו וכו'.. זה ריחוק גדול מהאמת. ולצערנו נושא זה קיים בכל אחד ואחת מאיתנו, כל אחד בתחומו הוא, כל אחד יכול לחשוב שיש תחום שהוא 'בכיס שלו' מה שנקרא, שבזה הוא ממש טוב או ממש מסודר ואין אופציה אחרת. זה יכול להיות באיש עסקים שבטוח שישנו תחום שהוא סוגר עסקאות בקלות ומשכנע את כולם בחן וחסד ללכת אחריו, והוא בטוח שבזה הוא לא צריך עזרה משמיים, זה משהו שיש בו טבוע, שכולם אוהבים אותו ועסקאות הוא יודע לסגור. מישהו פעם פנה לכבוד הרב יגאל ואמר לו "תברך אותי בבריאות, כסף לא חסר לי..", זאת אומרת, בזה אני מסתדר כבר, אני לא צריך את בורא עולם. וכמובן שזו טעות, כי מי ערב שהכסף או החכמה יישארו לנצח? אפילו אמא שבטוחה שלבשל היא כבר יודעת, ותמיד יוצא לה מוצלח ובזה היא לא טורחת להביט לשמיים ולבקש סיעתא דשמיא, כי זה בא לה בקלות.. זה מצוין שזה בא בקלות, אבל בלב תמיד לזכור שבלי הקב"ה אנחנו כלום. אנחנו לא יודעים ולא מצליחים כלום. ואין בלתו לעזור ולהושיע אותנו בכל תחום שהוא. קטן או גדול.

חשיבה כזו כמובן מובילה אותנו לנהוג בענווה, ולהבין את מקומנו בעולם.. לא להרגיש גבוה גבוה, ולאחר מכן מגיעה ההבנה שכל אחד שאנו רואים ברחוב הוא יותר טוב מאיתנו במשהו, אנחנו לא יותר טובים מאף אחד, אנחנו לא גדלנו במקום שלו, ואין לנו את היצר של השני. ולכן לעולם לא נוכל לדון אף אחד עד שנגיע למקומו. זה כל כך חשוב בעבודת השם יתברך, שחשוב מאוד לחזור ולשנן ולשמוע שיעורים בתחום הזה.

בהצלחה לכולנו.