מה הקשר בין לוביה לשלום בית?

מעשה ביהודי עני, תושב בגדד, שהיה מוכר "לוביה" בשוק. הפרוטות המעטות שהרוויח הספיקו בדוחק ללחם צר ובגדי דלות. כך היה יוצא מידי בוקר לעבר השוק הגדול, כשהוא גורר את עגלת ה"לוביה" בידיו, ולעת ערב היה שב לביתו, כשאת שיירי הלוביה היה מביא הביתה לאכילתו ואכילת אשתו וילדיו.
לוביה בבוקר, לוביה בצהוריים, ולוביה בערב. לוביה בקיץ ולוביה בסתיו, ואף בחורף ובאביב לא ירדה הלוביה מעל שולחנם. נקעה נפש אשתו מהירק, שלא אכלה זולתו למן חתונתה. מידי פעם, שכבר לא יכלה עוד, היתה מבקשת מבעלה מעט בשר, דגים או ירקות אחרים, העיקר לא שוב ושוב "לוביה לוביה", ואח"כ שוב פעם "לוביה". אך יד בעלה שהיה עני מרוד לא השיגה לרכשם. וכך עברו להם השנים.
משראתה כך האישה, לא עצרה עוד כח בנפשה, והגישה כנגד בעלה תביעת גירושין לפני הגאון רבי יחזקאל משה הלוי זצ"ל, רבה של בגדד.
הרב ניסה לדבר על ליבה, שלא המאכל הוא העיקר, אלא האושר במשפחה, והפרנסה במזל תלויה (מו"ק כח.). ואם העוני כרוך בעקבותיה, למה תאמלל עצמה בכפליים בחורבן ביתה, ותהיה כאולת אשר בידה תהרסנו. איהי כאשה חכמה אשר בחכמתה תבנה ביתה – אמר הרב.
אך דבריו לא נפלו על אוזן שומעת, האשה היתה כבר שבורה בנפשה, ובנחישות עמדה בדעתה שרצונה להיתגרש. אולי הגיע הזמן להכיר משהו אחר מאשר שיירי "לוביה" – אמרה לעצמה. משראה הרב שכך הוא הענין, קבע מועד לגירושין, לעוד שלושה שבועות.
הרב שליבו מלא רחמים, נתון היה בצער על הדבר מאוד, כאב גדול מילא את ליבו. שרק היה מעלה בזיכרונו את הדבר, דמעות רבות היו ממלאות את עיניו ללא הפוגה. אם המזבח מוריד דמעות אנו לא נוריד?
הבין הרב שאם מאכלם הוא לוביה בלבד, הרי יש בה פסולת, גבעולים שרביטין וקליפות. עקב אחרי הליכות הבית בסתר, וראה שבעלות השחר יוצאת האישה להשליך את הקליפות לאשפה. התחפש הרב לעני מרוד, לבוש בלואים וטלאים, ושירך דרכו עם שחר לכיוון ביתם. כשראה את האישה יוצאת לזרוק את שאריות הלוביה, ניגש לעברה והתחנן בפניה:
"אנא, תני לי מעדנים אלו, משום שילדי מתחננים לאוכל, ואין בידי מאומה!"
אמרה לו האשה: "אבל זו פסולת!"
ענה לה הרב: "יאכלוהו, ובלבד שלא ימותו ברעב!"
לאחר שנעתרה לבקשתו, קבע עימה הרב שבכל יום יבוא ליטול ממנה את הקליפות והפסולת של הלוביה!
והנה כשהגיע מועד הדיון התייצבה האישה בפני הרב וביטלה את תביעתה. לפליאת בעלה השיבה – "לא ידעתי שיש עניים מרודים יותר מאיתנו, ושפר עלי גורלי!…
הרב כמובן ידע הכל…