זוג מגפיים אחד לחמישה ילדים..

מעיל אחד, חמישה ילדים
בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן והמט לנפול בעיירה 'קול' שבליטא הרחוקה,
העניות שלטה בו שלטון ללא מיצרים, מכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק…
אך הפנים קרנו באור מיוחד.
החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו. ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד. הייתה ארוחת הערב דלה כמרקחה, מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד ומעיל גשם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה.

האח הגדול טען בלט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא, הייתכן שלא אהיה בחיידר? הייתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.
אני הייתי השני במשפחה וגם טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, הייתכן שאפסיד?
אחי הקטן ממני טען שבכיתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו "הצור תמים פעלו וכו', הייתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן. כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק. לאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.
באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אימי העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, בא נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר" וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, הפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה. כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה, ובצהריים – המסע חזרה, עד שש בערב היו שוב כולם בבית. לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהייתה מתעוררת, הייתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבניי ילמדו תורה!".
אותו ילד גדל להיות הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל וכך ענה כששאלו אותו מהיכן העוז והתעצומות לייסד את הישיבה הגדולה פונוביז', ואמר כי אז באותה שעה שאמו עשתה מעשה זה הונחה אבן הפינה לישיבה. מסירות הנפש שאמו מסרה בעבור עוד אות של לימוד התורה הקדושה חרוט בנפשו ונתן לרב את הכוחות הנדרשים כל ימי חיוו. הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. אז בימנו ברוך השם ישנם לפחות זוג מגפיים אחד לכל ילד ובטח שמעיל לכל אחד, גם אין סופות שלג מקפיאות – אך האם ליבנו יוקד באש התורה? האם מוסרים נפשנו במה שיש עבור לימוד האותיות המאירות של התורה? האם אנחנו בתור אמהות מעבירות לילדינו את הלפיד שעובר מדור לדור מתוך אהבה בוערת לה' ולמצוותיו ולא רק כי כך צריך? בדורנו הבית היהודי חייב להיות איתן עם חומות מגן כנגד הרוחות הנושבות בחוץ.

שנזכה להעניק לילדנו עוז ותעצומות נפש שיתנו להם כוחות להאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים!

הכותבת היא מדריכת כלות ויועצת זוגית.