Menu
מספרים על נכדו של החפץ חיים, בחור מיוחד שלמד בכולל לייקווד אצל הגאון ר' אהרון קוטלר זצ"ל.
ראש הישיבה והמשגיח היו גאים ושמחים שאברך בעל יחוס מיוחד מפאר את ישיבתם,
עם זאת הבחינו השניים, שלעתים קרובות מגיע האברך באיחור לתפילת שחרית, ומפעם לפעם אף מפסיד את המניין לגמרי.
הנהגה זו הפליאה אותם,
עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, בנוכחות הרב קוטלר: "אני תמה על כך שאתה מרבה לאחר לתפילה" פתח המשגיח והוסיף "כיצד היה סָבְך מגיב על דבר כזה"?
השיב האברך: "מאד הייתי רוצה להגיע בזמן, אך אין הדבר עולה בידי. בכל בוקר בדרכי לתפילה, נתקל אני במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד, מדובר באשה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים, האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך להישלח לבית ספרו, השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה, אין אף אחד שיוכל לעזור לה, לכן אני חש שמחובתי לעזור לה".
האברך המשיך וציין: "לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה, אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר". המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו האצילית של האברך, ואמר שרגישות מיוחדת זו אכן מתאימה לנכדו של החפץ חיים. עם זאת חש המשגיח גם השתתפות בכאבה של האשה המסכנה ושאל את בן שיחו: "מי היא האשה הזאת, האם היא אלמנה? או האם היא גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה".
כי על כן, מצוות גמילות חסדים חלה בראש ובראשונה בביתו של האדם .
מתוך הספר המופלא "להתעדן באהבתך"
