אם היית מיליונר – עדיין היית בוכה בתפילה?

ענווה
מידת המידות.
הדבר הכי יקר שתוכלו לקנות לעצמכן, העבודה הכי משתלמת בעולם, מתנה ענקית השווה מיליונים.
מידה שאין כדוגמתה, בכוחה לפתור את כל הבעיות. מונעת את הציפיות שמולידות אכזבות. טומנת בחובה שמחה וסיפוק. נותנת אור ורוד לאותם חיים, פשוט כיף.
דמיינו לעצמכן אדם שלא תופס מעצמו כלל, שלא רק מרגיש ויודע שלא מגיע לו כלום.. אלא מרגיש שכל מי שמסביבו הוא טוב יותר ממנו. זה מדהים, אף פעם לא יהיה לו טענות לצד השני. תמיד ירגיש שהכול חסד ומתנת חינם. אף פעם לא ירגיש שחייבים לו משהו, וממילא אף פעם לא יכעס ויתאכזב. כך הדרך לשמחה הרבה יותר קצרה. אדם שלא מצפה לכלום ואומר תודה על כל מה שיש לו – השמחה תמיד שוכנת בליבו.
נוסף על כך – אדם עם מידת ענווה, הקב"ה רוצה לתת לו יותר. הרב יגאל כהן שליט"א אמר "יקום הגבר שיגיד שברגע שיהיה לו מיליון דולר בבנק יזיל דמעה ב"שומע תפילה" שיתמיד פרנסתו!" – כל כך נכון, כל כך אמיתי. מי יכולה לומר על עצמה שאם הייתה מליונרית היא הייתה בוכה לקב"ה כל יום שייתן לה פרנסה? זו אחת הסיבות העיקריות שהקב"ה לא עושה אותך מיליונרית.. אדם שתורם המון כסף ומחזיק תלמודי תורה, לעיתים יכולה למלא את ליבו גאווה שהוא זה שבזכותו הרב מדבר דברי תורה.. שכולם חייבים לו את חייהם. בשל כך – הקב"ה עדיין ממאן להקשיב לתפילות של הרבה מבניו, דווקא משום שהוא ,בחכמתו העצומה, יודע מה טוב למי. הוא יודע האם התגשמות התפילה שלך תהפוך אותך לאדם גאוותן יותר עם מידות פחות טובות. רק בורא עולם יכול לדעת זאת, הוא ברא את הנשמה שלך, הוא יודע ממה יוצרת ומה טוב עבורך. זהו חסד גמור, הוא דואג למידות שלך.
אדם גאוותן הינו אדם שסובל בחיים. הוא חושב שהוא זה שמגיע לו, שהוא ברום המעלה וכולם קצת הרבה פחות… למה גורמת הרגשה כזו? לריסוק עז במהרה. שהרי כל ילד יודע שאף אחד בעולם הזה יכול להחליט משהו באמת. גאוותן מסתובב כל היום בהרגשה שהוא הטוב ביותר, איך ניתן להסתדר עם מישהו כזה בזוגיות? בהורות? בעבודה? בכל מקום זה גורם לחילוקי דעות וחוסר נעימות. מהר מאוד הגאוותן "יורד מהעץ" שטיפס עליו והופך להיות עצב, רגזן, ממורמר או בדכאון. העבודה על מידת הענווה מתחילה באמונה שהקב"ה ברא את כל העולם והוא הגדול והחכם והמבין בנבכי נפשנו, שאנחנו באמת לא יודעים כלום.. ולא צריך לפחד מזה. לא צריך לדאוג מהסביבה מה יחשבו עליי אם כל הזמן אוותר, או אם כל הזמן אראה פשטות וענווה. רובנו מרגישים שרק אם אני נראה לשני שאנחנו טובים יותר ממנו אז יעריכו אותנו יותר ויבינו שאנחנו באמת יותר טובים מהשאר.. ואם ניתן הרגשה לשני שהוא טוב יותר ממני, זה עלול להוריד את ערכי בעיני הסביבה. הגשה זו מוטעית.
ניקח דוגמא מהרב הגאון יגאל כהן שליט"א, הוא שנים רבות מדבר ומחזק במידת הענווה. רואים גם כיצד היא מתגשמת בו. הוא רב גדול, עצום, דיין, בעל ידע שלא ניתן לתאר במילים בתורה הקדושה, פוסק הלכה.. והוא לא מתבייש או חוסך לספר על עצמו ועל העבר שלו, הוא לא מתבייש לספר מתי הוא קינא בעבר ובמה הוא טעה. והאם הוא חסר בגלל זה? האם אנשים מבחוץ ששומעים את זה מעריכים אותו פחות? ההפך הוא הנכון! בגלל שהוא כל כך אמיתי וכל כך מדבר מהלב אנשים עוד יותר מעריכים את הכנות שלו ואת האנושיות. "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום".
חשוב להכיר את ערכנו ואת המתנות שחנן אותנו הבורא יתברך, אבל לזכור ש"לענווים ייתן חן" – לא לחינם המילים של הרב נכנסים לכל כך הרבה לבבות בעם ישראל. שווה לעבוד קשה בשביל לקנות במעט מידה זו..