"והיו לבשר אחד" נשמע כמו קלישאה?

מתנה ושמה…
סיפור ידוע הוא על זוג שהגיעו אל התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי בכאב ובבקשה שיסדיר להם גט.
הם נשואים מזה שנים רבות ולא נפקדו בילדים, למרות שזיווגם עלה יפה וחייהם המשותפים היו מאושרים מאוד העיבה עובדה זו על אושרם.
שניהם רצו מאוד בילדים ולפיכך החליטו להיפרד בתקווה שכל אחד מהם עוד יזכה בילדים משלו. התנא הקדוש התבונן בהם בעיניו הטהורות והשיב: "מוכן אני למלא את בקשתכם, אולם רצוי היה שכשם שנישאתם מתוך משתה ושמחה כך גם תיפרדו מתוך משתה ושמחה".
בני הזוג מילאו אחר דבריו והזמינו את קרוביהם ל"מסיבת הגירושין" שלהם.
במהלך הסעודה, קם הבעל והכריז בקול: "אשתי היקרה, כל הנוכחים כאן יודעים באילו נסיבות אומללות נאלצים אנו להיפרד. רוצה אני שתזכרי את חיינו המשותפים לטובה, לכן בטרם עזבך את ביתנו זה, בחרי לך את החפץ היקר לך ביותר בו וקחי אותו עמך לבית אביך". לשם ביצוע משימה זו האישה דאגה לכך שגביעו של בעלה לא יתרוקן מיין במשך הסעודה כולה ואכן.. בסוף המשתה ניכרה השפעתו של היין על בעלה ששקע בתרדמה עמוקה. אז הורתה האישה למשרתים לשאת את בעלה לבית אביה. כאשר התעורר הבעל משנתו וראה היכן הוא נמצא תלה באשתו מבט שואל – "עשיתי כדברך, אתה הדבר היקר ביותר שהיה לי בביתנו" ענתה לו אשתו. בני הזוג שבו אל רבי שמעון בר יוחאי והוא התפלל עליהם, לא עבר זמן רב ונפקדו בילדים. (שיר השירים רבה א).
כמה מהנשים הקוראות היו בוחרות בבעל כדבר היקר ביותר שיש בבית? ובחיים בכלל? בתור רווקות התפללנו וייחלנו אין סוף בבקשה ותחינה למצוא זיווג הגון מהרה. אך כשהוא מגיע כמה באמת מעריכות את המתנה? רק מי שבכתה המון שנים והתחתנה בגיל מאוחר מעריכה את הבעל ולא רבה איתו על כל שטות? האם כולנו מעריכות את המתנה ששמה "בעל"? (כמובן שהגברים הקוראים מאמר זה יכולים להחליף את הלשון לנקבה ולשאול עצמם אותה שאלה). זוגיות זוהי עבודת חיים, להכניס את השכינה הביתה על ידי השלום בין בני הזוג דורש עבודת המידות לא קלה. אף אחד לא אמר שקל לחיות עם אדם כל כך שונה ממך שגדל והתחנך בתרבות אחרת לגמרי ממך, אדם שאוהב דברים אחרים ממך, שמוחו ושכלו עובדים אחרת לגמרי ממך.
כיצד ניתן להתאחד ולקיים את הפסוק "והיו לבשר אחד" בשמחה ובטוב לבב? לרוב העולם זה נשמע מעין קלישאה, רובם מסתפקים במצב סטטי של "להסתדר". אך חשוב שכולם כולל כולם ידעו שניתן ואף חובה להגיע לשיא האהבה והשמחה יחד כאחד. ראשית כל, ההבנה שבני הזוג שונים אחד מהשני, ההפנמה שהוא לא אמור לחשוב כמוך או לאהוב דברים מסוימים כמוך. שכל אחד מבני הזוג הגיע ממקום אחר ומובן שהדעות יהיו שונות בתכלית. כמו כן, הערכה בסיסית. אמירת תודה לה' שזיכה אותך בבעל, עצם אמירת והרגשת התודה תגרום לך להעריך את בעלך ולא לקחת אותו כמובן מאליו (לא משנה כמה שנים התפללת כדי לקבל אותו, לאחר זמן מה יצר הרע הופך הכול למובן מאליו וכך מתחילים לזלזל במחשבה ולעיתים גם במעשה) ברגע שזוכרים לומר תודה על עצם היותו – כבר מעריכים יותר ורוצים לשפר. דבר נוסף חשוב הוא, לא לפחד מעבודה קשה. גם אם זה דורש להפשיל שרוולים ולעבוד חזק על המידות – זה לטובתנו. באנו לעולם הזה בכדי לתקן, ישנה מטרה בכל מידה של הצד השני לתקן בך משהו מסוים. צריך לנצל זאת. זו מתנה! "אדם לעמל יולד" לכולם יש עמל, נודה לבורא עולם ונשתדל שהעמל שלנו יהיה לתכלית הבריאה, לזכות להביא את השלום לביתנו בעמל וביגיעה לכבודו יתברך ובוודאי שנהיה מסופקות ושמחות מהעשייה הזו יותר מכל דבר אחר. שבת שלום.