מי יגיד לאמא רגילה, בבית רגיל, עם ילדים רגילים ועצבים רגילים, מילים טובות?
מי ינחם אותה כשהגיעה סבלנותה לקצה ופקעה בקול נפץ, והילדים לא שמו לב והמשיכו לדרוש את שלהם? מי ייבש את ביצות הבוז התהומי שהיא רוחשת לעצמה אחרי שעת ההשכבה שכולה מבטים מצמיתים, נזיפות חריפות ומילים רבות שאומרות רק דבר אחד: "עזבו אותי כבר, אני לא יכולה!?
ביום כזה של תוכחה, כאשר כל הבית על סדקיו ופינותיו יוצא מגדרו כדי להראות מה לא בסדר, הקירות זועקים טביעות רגליים שחורות וקשקושים, הכביסות לועגות לשעתיים שהושקעו בהן וממשיכות להיערם ולהתקיים, קרש הגיהוץ מהפנט אליו חולצות קמוטות ושמלות ומתכסה בהן כאלו לא טרחו לידו תשעים דקות אפופות קיטור, הכיורים הנקיים מתמלאים כהרף עין בכלים דביקים, על הרצפה פרחי גרניום שעפו מן החלונות ונמעכו לשלל כתמים אדמדמים, ציפורני הרגליים של הילדים מתלבטות כדי לומר, שאמנם ציפורני הידיים נגזזו בקפידה, חמישים במספר, אבל – הן עדיין כאן.
כשבדי עמל היא רוחצת וסורקת, מלבישה ומאכילה, מסדרת מיטות ומשכיבה, ואין לה כוח להיות טובה היום, אין לה כוח להיות סבלנית, אין לה כוח להקשיב לכל השאלות ולהשיב עליהן ולהסביר אלף למה ולמה ולהתמקח ולהתפעל מציור של פרח ולפשר מריבות ולגהץ יצירה מופלאה מחרוזים קטנטנים, ולהמתין באורך רוח למילותיה האטיות של ילדתה המעמיקה לחשוב – מי ייתן לה כוח?
מי יעמעם וירגיע את תחושת ההחמצה המרה המלווה את מילות הזירוז, כשהן חותכות וקוטעות את פניות הילדים: 'לא עכשיו', 'לא יודעת', 'נדבר על זה מחר', 'נו כבר', 'קדימה', 'מהר'?
מי יחבק את אמא, במקום כואב עמוק בלב, כאשר היא שרועה בחדרה בחושך, וילדה קטנה בוכה בחדר הסמוך 'אמא, אמרת שתשירי לי שיר', והתינוקת מתעוררת בפעם השלישית? מי ינקה ממנה גל נוסף של זעם המציף אותה למרות תשישותה הרבה?
מי ידע להגיד לאמא, אבל באופן כזה שהיא תבין ותאמין, שעל אף שהניקיון הוא רק בערך, והכביסה לא לגמרי, ולמחבת שכבות רבות, ושוב לא קוימה הבטחה לילד, וביומן של כיתה ב' מתנוססת הערה 'נא להקפיד על שכפולים חסרים' – מי יגיד לה שככה, בדיוק, עם כל החסרונות, הממלכה שלה גדולה ונפלאה ומפוארת?
מי ילחש לאמא מילים טובות שהיא תשמע, ויעריך את עמלה, ויכיר במורכבות האין סופית של להיות, פשוט להיות, יום אחר יום אחר יום?
מי יביט בזוג גרביים, שידיה של אמא הלבישו והפשיטו, כיבסו וקיפלו ושמו במגירה והוציאו ממנה מאות פעמים, ויזכיר לעצמו שזה רק זוג אחד מיני עשרות שבבית, ובכל אחד כבר טיפלו מאות פעמים? מי ימנה את עשרות אלפי הפעולות שנפעלו עד כה רק בקשר לגרביים – כשישנן גם כל השאר?
מי יחשב את סך כל הכריכים, סך כוסות הזכוכית הנקיות, סך טיפות היוד על הפצעים, סך הגזרים והתפודים שקולפו, הכינים, במחילה, שסורקו, העופות שנצלו ותובלו, החיבוקים, הנשיקות, הכפתורים שנפתחו ונסגרו, אלף אלפי הדיווחים שנקלטו, סיפורים שסופרו, מילות אהבה שנלחשו?
בעולם כזה, שתובע תוצאות, שנועץ עמוק בגב עיניים נוקבות כמו סכינים, ודן ומבקר ושופט וממנה וכל הזמן יש לו מה להגיד – אם קצת מוזנח או מוחצן ומטופח, אם הגדולה פרועה ותוססת והקטנה חלשה ומהססת, איך נראית התעודה ולאיזה סמינר יקבלו את הילדה – מי ירגיע את האמא הרגילה, אמא הלא מושלמת? מי יאהב אותה ככה ויאמין שהיא שווה?
כשכל הזמן בודקים ומדרגים, מציינים ומסמנים, מצמידים תוויות ומעידים עדויות, ובוחנים הכול: את הכשרונות ואת המידות הטובות, את הצניעות והחכמה – מי יאטום את אוזניה של אמא משמוע ויגן על ליבה מאשמה?
מי יגיד לאמא מילים טובות שהיא תשמע ותאמין? מי יעקוב אחר שביל פסיעותיה, בלאט, ילקט את אגלי זיעתה ויספור את דמעותיה הכבושות?
מי יצבור הכל בשקט, בערימה שאין לה סוף, מי יאהב בלי גבול ותנאי, ויעריך, ויעריץ, ויכין בסתר כתר לסתם כך אמא, רגילה?
כמה אימהות יש בעולם כולו, מהודו ועד כוש, וכמה טרחות טורחות כולן, וכמה דמעות שופכות כולן, וכמה תסכולים וקשיים הן יודעות. הן יכולתי, כמותן, אבודה להיות ובודדת, אם לא שחמלת עליי, ואספת אותי אל חיקך, ובראת אותי ילדתך, והערפת עליי חמלתך, ותמיד היה איתי מבטך. ונצרת כל צעדיי, ואספת כל אנחותיי, וליטפת את כל כאביי, וידעת הכול, ושמעת הכול, ואהבת בלי גבול ותנאי – ובסתר בסתר, רקמת לי כתר. כתר לאם רגילה.
(מתוך "לב העולם אתה", הרב ארז משה דורון)