למה כולן בוכות?

למה כולן בוכות?

הייתי בכותל. אחרי כמעט שנה שלא הייתי. לצערי אני לא מפוקדות הכותל בכל ראש חודש או בסתם יום חול…

ורציתי לשתף אתכן שהתרגשתי. מאוד. אתן יודעות למה? ראיתי את עם ישראל בתפארתו. המון המון נשים.. ומה כולן עושות? מה הן עושות, תגידו לי?! כל אחת, קטנה או גדולה, דתיה ושפחות.. צנועה, ופחות.. כולן כאחת.. באות לבכות. לבכות לאבא שבשמיים. כפשוטו.

גברים לא יאמינו שישמעו ש-99% נשים שפוקדות את הכותל, באמת בוכות. מייבבות, קורעות את השמיים בדמעות. יש עם כזה? יש כוח כזה לעם אחר?

בכל הכסף והזהב שבעולם לא היינו מחליפות את ההרגשה הטבעית, הפשוטה והתמימה הזו שגורמת לכל כך הרבה אנשים להגיע לשריד בית מקדשנו שהשכינה לא זזה ממנו – ההרגשה שאין לנו על מי להישען.

שהוא, בורא כל העולמות, היחיד שיכול. היחיד! שיכול! לפקוד עקרות, לזווג זיווגים, להעניק פרנסה.. ומי הוא האחראי על הבריאות?! מי אחראי על הילדים שלנו שילכו בדרך הישר? שלא ירדו לתרבות רעה? שלא יסתבכו בדברים מפוקפקים? מי אחראי על הלב שלהם שהם נתקלים ברחוב בכל מיני?

אז למה כולן בוכות בכותל? איזה רגש פנימי מתפרץ שם, איזו אמת טהורה ומרגשת. תחשבו על זה.

בנות שלא לבושות בצניעות, לא נראות קרובות לבורא עולם… ושם… בכותל… בוכות. הכול מתפרץ. הניצוץ האלוקי זועק.

כולן בוכות. כולן רוצות. כולן מייחלות. ויודעות – שאין על מי להישען. וההרגשה הזו, שווה מיליונים. יש לנו על מי לשים ת'ראש. יש לנו אבא, שידאג לנו. אנחנו רק צריכות להשליך. לתת לו לנהל את העולם. לא לנסות לעשות במקומו. כמו בכותל. לפתוח סידור (או בלי), לפתוח את הלב – ולבכות. כמו ילדה. קטנה שלא מבינה כלום. שרק מתחננת.. מלב פתוח וכואב.. מלב פתוח ומודה.. מלב פתוח ועצוב… כל אחת ומקומה. כל אחת ורצונה.

אבל האבא, הוא אחד. יחיד ומיוחד. שומע כל אחת, בכל מקום שהיא. כולן קרובות. כולן אהובות. כולן רצויות.

שמה רואים זאת בבירור. זה לא משנה איך את נראית ומה הייחוס שלך. זה לא משנה אם את דוסית ממאה שערים או תיירת יהודייה מארצות הברית.. באוויר הצלול והקריר של ירושלים, עיר הקודש, שנוגעים באבנים החלקלקות והקדושות.. כולם שווים מול בורא עולם.

שמביטים בעשרות או מאות אלפי פתקים שמונחים בכל קרן זווית.. היה שם מישהו, אתן קולטות? בכל פתק יש לב של מישהו… שביקש, שרצה וייחל.. וכתב… למי? לאבא שלו! הוא הבין שמי יכול לעזור? מי יטפל בבעיה? זה גדול מידי עלינו… רק הוא. לקח עט וכתב פתק.. בא ושם בכותל.. למה? מה מיוחד בזה? מה זה יעזור?

זוהי האחדות של עם ישראל. האחדות המדהימה והמרגשת הזו, שלא משנה מי את, ואיך את, את חלק מבורא עולם. חלק אלוק ממעל. ממש. והניצוץ הזה שגורם לנו לבכות ולהזיל דמעות כמים לנוכח פני השם בכותל המערבי, שהשכינה שם ברמה הכי גבוהה, זה מעיד עד כמה אנחנו קרובים וקשורים.

אם נרצה ואם לאו. אז ננצל את זה, נבכה על דברים טובים שיקדמו אותנו לתכלית.. נתחנן לחזור בתשובה, להתקרב להשם, כפי רצונו באמת. לא לפי רצוננו ולא לפי רצון החברה. מול הקב"ה בלבד, כמו בכותל, בלי להסתכל ימינה או שמאלה. שם אין "מה יגידו" ומה מקובל, אף אחד לא מתביישת לבכות או לייבב, כול אחת שופכת את ליבה בכוחות שלה. אין פרוטקציות, אין כרטיסים מיוחדים למי שהיא קרובה יותר לצלחת או למי שיש יותר כסף בבנק.. מול בורא עולם כולנו הבנות שלו, כול אחת במקומה, כול אחת עם הקשיים והמורכבויות שלה. רק הוא יודע הכול. שמה כולם שווים. כולם בוכים.

לרכישת הספר "תוכו רצוף אהבה" מאת מחברת הטור: 0548491930