Menu
מה היית עושה אם…
נתאר לעצמנו שחברה טובה שלנו עוברת תקופה לא פשוטה במשפחתה, שכרגע מאוד קשה לה גם בעבודה, גם בחברה ובמיוחד בבית. אין לה מצב רוח, בקושי סוחבת עצמה מהעבודה לבית ועושה פרצופים חמוצים לכולם. אין לה כח לסדר את הבית ולשטוף את הכלים. כששואלים אותה מה קרה היא כועסת בכלל שמתעניינים ולא מוכנה לשתף פעולה. מצפה שיבינו אותה בלי שום תמורה מצידה. מה היית עושה כחברה טובה? בטוחני שהיית משתדלת להבין, להכיל, להיות שם בשבילה בתקופה שתחלוף והיא תחזור לחברות רגילה כפי שהייתה, מוציאה אותה למקומות שהיא אוהבת להיות בהם, שמה לה מוזיקה טובה, מעודדת ונמצאת שם בלי שום ציפייה לתמורה. העיקר שיהיה לה טוב, נכון? העיקר שתחייך ותעבור את התקופה הזו בשלום. ובטח שלא שופטת ומבקרת אותה באותו רגע.
עכשיו באנה נחליף את גיבורת הסיפור – אם אותה חברה היא הבן שלך או הבת שלך. אם בגיל מסוים הילד שלך נאטם, עובר תקופה לא פשוטה, קשה לו לסחוב את עצמו ממקום למקום, בקושי מחייך, עושה פרצופים חמוצים לכל העולם ואין לו כח לרצות אף אחד, ובטח שלא לסדר את החדר. מעוניין רק שיתנו לו ויתנו לו בלי לצפות לתמורה. מה נעשה בתור אמהות?! נתעצבן רק מלקרוא את התיאור הנ"ל? איך נסביר זאת שבתחילת הקטע התמלאנו חמלה על אותה אישה ועכשיו שזה אולי הבן התמלאנו קצת עצבים? תפקידה של האם הוא לא רק לחנך, לא רק לומר (או לצעוק) מה אסור ומה מותר, עד כמה הוא לא עושה ועד כמה החדר מעלה עובש וקורי עכביש. לעיתים המתבגרים שלנו ואפילו קצת לפני – עוברים תקופות, כרגע לא קל להם, הם עוברים עם עצמם תהפוכות בחברה, בבתי ספר, עם החברים, המורים ועוד… ואם לא נהיה מספיק קשובות ולא רק בתור מחנכת אלא דווקא בתור חברה– אזי נפסיד את הקשר היקר ביותר. כי ישנם זמנים שהילד לא יכול להכיל פקודות, לא יכול לציית ללא הפסקה.
אפילו ילד בן 4 ישנם זמנים שהוא עייף מידי ואימו יודעת לא לבקש ממנו דברים מסובכים מידי כי כרגע הוא לא יכול לעמוד בזה.
החכמה שלנו כהורים היא לדעת לזהות את הרגעים שהילד כן יכול להכיל את הבקשה ומצבים שבהם עדיף לא להתעקש. "מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". לעיתים הם רק צריכים חבר שיעודד וינסה להבין מה על ליבם, שיקשיב לעובר עליהם ויטפח להם על השכם, ולא יצעק וייתן פקודות כמו אמא'טיפוסית'. בדיוק כמו שאת נותנת ייעוץ לחברה טובה, כך ניתן לבן או לבת שלנו – ייעוץ איך להתמודד בחיים, איך לצלוח אכזבות ואיך להבליג או להתעקש שצריך.
לא חייבים להקשות עליהם את החיים גם בבית, עדיף שיהיה להם כיף בבית, שתמיד ירצו לחזור אליו ולא לברוח ממנו – כי בחוץ בטח לא מחכה להם טוב יותר. עבור זה, צריך לעבוד, להכניס חזרה את האינסטינקטים 'האימהיים' ולהפסיק עם הפקודות כשהן לא מתאימות ולהוציא מהאמתחת דווקא את החברה הטובה, המלטפת, זו שמרגישים ללא מילים שהיא תמיד שם בשבילנו. זו שגם אם נספר לה את הרע ביותר היא תמיד תאהב ותבין. הרוך, החום האימהי, החיבור, ההכלה ויחד איתם הייעוץ השכלי והלא מתנשא בגובה העיניים – הם הכלים הנחוצים בשלבי ההתבגרות. שנזכה שילדנו יספרו לנו הכל, יתייעצו איתנו כשיתקלו בקושי והכי חשוב – שנדע כיצד לענות ולהגיב בכדי לא להבריח את הפעם הבאה שיספרו לנו. בהצלחה.
הכותבת מדריכת כלות ויועצת זוגית
